סוֹף מַעֲשֶׂה בְּמַחְשָׁבָה תְּחִלָּה.

סוֹף מַעֲשֶׂה בְּמַחְשָׁבָה תְּחִלָּה.

בוקר אחד בגיל 40-50
אתה מתעורר ומגלה שהחיים ניהלו אותך
במקום שאתה תנהל אותם,
ככה מכוח האינהרציה,
אתה חי על האדים של עצמך.

קם בבוקר (יותר נכון גורר את עצמך מהמיטה),
הולך לעבודה שלא מעניינת אותך בשיט,
או גרוע מכך לעסק שהקמת רק בשביל הכסף,
עובד סביב השעון,
חוזר לבית עם זוגיות גוססת,
או פעמים רבות לא קיימת.
מעביר יום ועוד יום,
מחכה כבר מיום ראשון מתי יגיע סופ"ש.
ובגדול,
מסתכל על השעון של החיים
ומחכה מתי יסתיים כל הסיבוב המעייף הזה.

אתה מביט אל עצמך במראה ואומר
"פאק! לא יכול להיות שבשביל זה חיים!"
לא הגיוני שהחיים הם צ'קליסט אחד ארוך ובלתי נגמר,
אבל השקעת,
בלימודים,
בקריירה,
בזוגיות,
מה השתבש בדרך?
איך הגעת למצב הזה?!
ומה לעזעזל אפשר לעשות מכאן?

המצב הזה הוא תוצאה,
וכדי לשנות את התוצאה
תמיד חייבים לטפל בסיבה,
בשורש,
בלמה?
למה אני עושה את מה שאני עושה?
לאן אני רוצה להגיע?
איפה הייתי רוצה לראות את עצמי בעוד 5 שנים מהיום?
ו10 שנים?

תבינו,
רוב האנשים יודעים טוב מאד מה הם לא רוצים בחיים,
אבל תשאל אותם "מה אתה כן רוצה?"
דממה,
שקט אלחוט.

בדבר אחד אפשר להתנחם,
זה לא אנחנו, זה מה שלימדו אותנו.

הסביבה החדירה לנו מגיל ינקות,
תלמד טוב בבית ספר,
כדי שאח"כ תוכל ללמוד מקצוע שאתה לא אוהב,
ובזכות זה להתקבל לעבודה שאתה לא אוהב,
ואז בגיל 67 (או 80 עד שתגיע לשם, אם בכלל)
תוכל להתחיל לחיות את החיים.

אף אחד לא אומר לנו,
רגע, עצור שנייה!
לאן אתה **רוצה** להגיע?
מה בא לך לעשות?
איך אתה רוצה לחיות?
איזה זוגיות?
איזה אורח חיים?

ואז נפתח הפתח למרוץ החיים
ואנחנו נשאבים פנימה בלי יכולת להתנגד.

בדיוק כמו שלא בונים בית בלי ללכת לאדריכל
לתכנן ולהחליט מה ואיך רוצים,
אותו דבר לא "זורמים" על החיים,
אלא מתכננים את החיים שהכי היינו רוצים,
ואז גם מגיעים אליהם.

סוֹף מַעֲשֶׂה בְּמַחְשָׁבָה תְּחִלָּה.